סליחה שבלב / דבורה עומר

אחרי ראש השנה סיפרה המורה לתלמידיה על יום הכיפורים הקרב ובא:

"יום זה, ילדים, הוא יום של סליחה. בני-אדם מבקשים זה מזה סליחה על מעשים רעים ועל עלבונות, וביום זה צריך לסלוח לכל מי שמבקש סליחה".

דני חשב בליבו: "מצוין, אני אבקש סליחה מכל האנשים. לא תהיה להם ברירה הם יהיו מוכרחים לסלוח לי, ולא יוכלו לכעוס עלי עוד כל השנה".

וזאת עליכם לדעת: דני צריך היה באמת לבקש סליחות רבות. הוא היה ילד שובב ופרוע, שהרבה להציק ולהרגיז את הכול.

בצהרים עלה דני בריצה על מדרגות ביתו , במרוצתו נתקל בברכה הישישה וכמעט הפיל את הסל מידה.

"או ברכה הזקנה" קרא אליה כשהוא ודחפה ועובר על פניה." סליחה שאני מתנהג איתך לפעמים לא יפה "אמר זאת ומהר מהר עלה במדרגות.

מאחוריו שמע את מלמולה של הזקנה, את דבריה לא שמע, אך נדמה היה לו כי היא כועסת, לא רוצה לקבל את בקשת הסליחה שלו.

"מדוע?" תמה דני "הרי יום הכיפורים מתקרב"

אך לא היה לו זמן רב להרהורים.

הוא אכל בחטיפה את ארוחת הצהריים וירד לחנות המכולת של מר יעקובי.

נכנס אל החנות, חפן גרעינים מן השק הפתוח שליד הדלת, תחב אצבעו אל שק הסוכר וליקק, ובפה מלא אמר: "מר יעקובי, בעוד כמה ימים יום כיפורים. אז באתי לבקש ממך סליחה, שאני תמיד חוטף מהשקים שלך ומלקק לך בחנות ממתקים בלי כסף".

"בסדר, בסדר", ענה מר יעקובי; ולדני הייתה הרגשה, כי החנווני רוצה שהוא ילך כבר. הוא כאילו קיבל את ההתנצלות שלו בחוסר-רצון ורצה להיפטר ממנו. מדוע? זאת לא הבין דני.

יצא אל הרחוב להמשיך לבקש סליחה לכבוד יום הכיפורים. בדרכו פגש את חגית הקטנה, בת השכנים.

"סליחה", אמר לה, "סליחה, עכברון, שאני תמיד מושך בצמות הזנביות שלך. סליחה לכבוד יום כיפור.

חגית אמרה: "בסדר, אני סולחת לך", והחלה מתרחקת. מן הניסיון למדה, כי מדני זה כדאי להתרחק מהר ככל האפשר. הוא מיהר אחריה ומשך משיכה חזקה בשתי צמותיה. "על המשיכה הזאת כבר אבקש ממך סליחה ביום הכיפורים הבא, בסדר?" שאל בצחוק.

"לא", פרצה חגית בבכי, "תדע לך, שאני לא סולחת לך גם עכשיו – אפילו אם ביום כיפורים צריכים לסלוח. אני שונאת אותך, ולא רוצה לסלוח לך, לא ביום כיפור זה ולא בשום יום כיפור. אתה יכול לבקש ממני סליחה עד מחר – ולא תקבל אותה". כך אמרה חגית וברחה, כשדמעות זולגות מעיניה.

כל אותו יום, וגם למחרת, ביקש דני סליחה:

מן השכנים, מן הילדים בכיתה, ממוכר הפלאפל הזקן.

סליחות רבות ביקש – אך חש כי האנשים אינם רוצים לסלוח לו.

בערב שוחח על כך אם אמא: " אני מרגיש שהם לא סולחים לי", אמר לה, "למה אמא? למה איש אינו מוכן לסלוח לי? הם אומרים שהם סולחים לי, מפני שיום הכיפורים מתקרב – אבל זה רק בפה, לא בלב".

הביטה אמא בדני ושאלה: "האם ביקשת סליחה מכל הלב? האם באמת רצית שיסלחו לך? האם החלטת לשנות את התנהגותך? או סתם ביקשת סליחה?"

דני לא ענה. הוא הרהר בדברי אמו.

נכון, היא צודקת. איך יכול היה מר יעקובי לסלוח לו, כשראה שבאותו רגע שביקש סליחה המשיך לסחוב ממתקים? וכשביקש סליחה מחגית הקטנה, המשיך לנהוג בגסות.

הוא לא שינה ממנהגו אף עם אחד מהאנשים שמהם ביקש סליחה. הוא ביקש הרבה סליחות, אך הבקשה הייתה מן הפה ולא מן הלב.

"אני חושב, אמא, שאני מבין עכשיו איך צריך לבקש סליחה, אמר. מחר אלך שוב ואבקש סליחה מכולם. אראה להם שאני באמת רוצה שיסלחו לי, וכבר ממחר אתחיל להתנהג טוב יותר. את חושבת שמחר יסלחו לי, אמא?"

"אם תבקש סליחה כך שזה ייצא לא רק מן הפה, אלא גם מן הלב, אני בטוחה שיסלחו לך" אמרה אמא.

ובאמת כך היה...